אריות בתחנת אוטובוס

זו הפעם הראשונה שיש לי תחנת אוטובוס מתחת לבית.
קשה לי להסביר עד כמה זה מרגש אותי. לראשונה בחיי, אני במרחק כמה צעדים מתחנת אוטובוס שדרכה אפשר להגיע לכל מקום. נכון, כבר הרבה שנים, אני ניידת ועדיין - החופש שמציעה תחנת האוטובוס הזו משמח אותי עד מאוד. גם את ינאי, שנהנה לספור כמה פעמים הוא רואה את קו 49 ביום (התשובה - הרבה).
לראשונה בחיי (איזה כיף שגם בגילי המופלג, קורים לי הרבה דברים בפעם הראשונה), אני גם גרה במקום שבו כולם מאוד (מאוד!) מעורבים פוליטית. אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי היא: "למי אני מצביעה", זה מאוד חשוב להרבה א.נשים. נכון, הגענו לפה בשיא תקופת הבחירות, ועדיין נראה שהנושא הפוליטי, מעסיק פה הרבה תושבות ותושבים, כל הזמן.
ניסיתי למצוא את הקשר בין תחנות אוטובוס הרבות בעיר, למעורבות פוליטית. עלו לי כלמיני מחשבות, רובן לא יכולות לעמוד בשום מבחן סטטיסטי, אבל היי, זה לא בלוג מדעי 😊. 
אולי זה קשור למפגש היומיומי של התושבים אלו עם אלו? 
אולי זה קשור לעובדה שאת מי שבאמת מחזיק את ההגה עבור הרבה תושבים פה, הם לא בחרו, אז הם רוצים לבחור את מי ש"נוהג" בעיר?
אולי זה קשור למעבר היומיומי בחלקים נרחבים מהעיר?
ואולי זאת רק אני, שאוהבת לחפש קשרים בין דברים לא קשורים?
כנראה.
למשל, גיליתי שיש קשר בין שמות המועמדים לראשות העיר: לסיבוב השני הגיעו שני אריות ותיקים ומנוסים (אריה טל ואריה פרג'ון) ומולם מתמודד כפיר צעיר ונמרץ (כפיר עובדיה אליו חברה אפרת דוד-ששון, שבינתיים לא מצאתי אצלה את הקשר למלך החיות).
העיר ללא ספק מרתקת אותי. 
שאלה נוספת שמעסיקה אותי היא - איך יכול להיות שאנשים כל כך מעורבים, שנראה שמאוד אכפת להם מהעיר, חיים ברחובות כל כך מלוכלכים? ממה שראיתי עד כה - הרבה בתים נקיים, בצורה יוצאת דופן וכל הרחובות מלאים באשפה, בצורה יוצאת דופן. 

הלכלוך ברחוב אצ"ל, דומה לרחובות אחרים

ילדים הולכים ברחוב ועטיפות של חטיפים פשוט נופלות להם מהידיים. קבוצת חברות עם ילדות וילדים, יושבת בספסל בגן המשחקים וכשהקבוצה קמה, האזור כולו עמוס במגבונים משומשים, כוסות חד פעמיות, שאריות ממתקים וקליפות של גרעינים. 

נכון, הלכלוך ברחובות הוא תופעה ארצית (תלחצו, זה קישור) אבל איכשהו בטירת כרמל, הלכלוך בולט הרבה יותר.

הלכלוך והסיגריות.

ממשיכה לחקור,
רינת 

הטרוגניה

את הרושם שלי על טירת כרמל ותושביה הנפלאים, ניתן לתמצת בשיר מקסים שכתב דודי, נתן ליפשיץ ושמו הטרוגניה. להלן קטע ממנו:

"בקערה של הסלט

אוסף של ירקות טריים.

קוביות קצוצות עד דק,

מגוון של טעמים.

כל אחד ומרקמו

כל אחד וייחודו.

אך ביחד, כן ביחד,

כל השוני מתחבר

ויוצר כאן בצלחת ,

שיר טעים , ברור זוהר..."

(נתן ליפשיץ, מתוך הספר - גביע של מילים)

כזוהי טירת כרמל בעיניי – אוסף מגוון ורחב של אנשים. נראה שכל גל עליה שהגיע לישראל משנות החמישים ועד היום, השאיר כאן אוניה של עולים.

להרבה אנשים חשוב גם לקטלג – יש כאלה ששואלים אותי ישירות "מאיזו עדה אתה", יש כאלה שמגששים- "איפה נולדת"? או "איפה נולדו ההורים שלך"?

נראה לי שאותי קצת קשה לשים במגירת העדות. נולדתי בארץ ושני ההורים שלי נולדו בארץ. המשפחה של אבא שלי, כבר 100 שנה בארץ. האם זה עדיין חשוב מאיפה הם הגיעו? למזלי (וגם לשמחתם) מיד אני שולף את מוצאה של רינת – היא נולדה בארץ אבל ההורים שלה נולדו במרוקו ובלוב. בקיצור אני מסתדר עם הרבה עדות – ליוצאי ברה"מ לשעבר אני מנפנף בשורשי הרוסיים (משם הגיעו הסבים שלי בתחילת המאה הקודמת). למרוקאים ולטריפוליטאים יש לי את רינת.

מעניין כמה שנים טירת כרמל תישאר עיר של עולים חדשים?

"אתה נראה טיראי" אמר לי מישהו, "וקח את זה כמחמאה".

"אתה לא נראה טיראי" אמרה לי מישהי אחרת, "וקח את זה מחמאה".

אז מה זה אומר להיות טיראי? ולמה זו מחמאה להיראות או לא להיראות טיראי?

גם זו שאלה.

בכל אופן מאוד מעניין כאן.

רק נראה שחסר חזון לעיר הזו – חזון שיגבש את כל הסלט הנפלא הזה יחד.

זו אולי הסיבה, שלאנשים חסרה האכפתיות לגבי איך נראית סביבתם, והלכלוך "מקשט" את כל הרחובות.

ממשיך לחפש שותפים לחזון,

עמיעד