באיזה יום אחד, בערב,
אחרי שינאי נרדם, ההורים הושיבו אותי ואת בארי על הספה בסלון ואמרו לנו שהם צריכים לספר לנו משהו.
איכשהו, בארי ישר אמר: "אנחנו עוברים דירה!"
כשהם שאלו אותו איך הוא ידע הוא אמר שראו להם על הפנים.
אני בהתחלה לא חיבבתי את הרעיון הזה. אני אוהב את הבית שלי, אני גם לא כל-כך מעוניין לעזוב את המושב...
זה היה קשה, לחשוב על זה.
למרות זאת, אחרי השוק הראשוני, הרעיון הזה התחיל להישמע פחות נוראי.
כי בעצם רק משכירים את הבית, ואחרי שנתיים נחזור, ועדיין נבוא לכאן לבקר, וגם יהיה את המטע, וגם וגם וגם...
אבל זה עדיין משהו כזה, מעורר הסתייגות.
בכל אופן, אני מנסה לחשוב דווקא על הדברים החיוביים שבמעבר, ואני מתחיל לחבב את הרעיון הזה.
בשנה הבאה אוכל להגיע לבית הספר באוטובוס אחד בלבד.
"הכל קרוב" - תהיה לנו בריכה ליד הבית, תהיה גם פיצרייה, תהיינה מסעדות.
יש בטירה אוכלוסייה וקהילה גדולות יותר מאשר בכרם מהר"ל, ותהיה לי אפשרות להכיר שם יותר אנשים.
בנוסף, אומרים ששינוי זה דבר טוב, ואולי אני יכול להרוויח מהמעבר הזה הרבה יותר ממה שנדמה לי.
אז בנימה אופטימית זו, אסכם בכך שלמרות החששות שיש לי מהמעבר, אני כן מתרגש ואפילו מחכה לו.
דניאל
