כמעט חצי שנה

אחד הדברים המדהימים בטירת כרמל זה שבמעבר חציה הולך הרגל הוא המלך.

בשום מקום בארץ לא ראיתי התנהגות כזו אדיבה של נהגים.

נהגים אשכרה עוצרים ונותנים זכות קדימה במעברי חצייה. אני רק מתקרב למעבר החצייה והנהג ברכב כבר קולט אותי ועוצר. אני המום, לא רגיל להתנהגות כל-כך אדיבה. 

כמעט בכל פעם שאני מגיע למעבר החציה, רכב מגיע במהירות חריגה, הנהג רואה אותי ועוצר. אני נפעם כל פעם מחדש, לא מאמין. אומר תודה ועובר כמה שיותר מהר, כי אני מבין שהנהג ממהר, כן גם כהולך רגל אני מנסה להתחשב. בתל אביב בכל פעם שאני עובר מעבר חציה אני מברך הגומל שנשארתי בחיים, אבל בטירת כרמל – זה עולם אחר.

שאלתי כמה חברים מאיפה זה הגיע? מה הסיבה שככה מתנהגים בכזה כבוד להולך הרגל?

לא ידעו להסביר לי. מסתבר שזה משהו בקוד הגנטי שקיים בעיר הזו שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. ושאלה שצריך לחקור זה איך נוצר הקוד הגנטי הזה? 

אם נבין זאת נוכל לשכפל זאת למקומות נוספים.

 אם נדע איך זה נוצר, נוכל לשכפל זאת לתחומים נוספים. כמו למשל שמירת הניקיון.

ממשיך במחקר.
עמיעד

אני כבר מזמן הבנתי; כרם מהר"ל, זה לא.

ולמרות האהבה שלי למושב, אני מתחיל להבין את היתרונות שבעיר. כמה הזדמנויות יש כאן, בכל פינה (ויש כאן הרבה פינות, בעיקר עם חתולי רחוב).

הנה, רק לפני שבוע וקצת סיימתי להשתתף בהפקה "משרתם של שני אדונים" של להקת קול הלב, שאנחנו עובדים עליה כבר כמה חודשים טובים. כשאני מסתכל במבט לאחור, אני קולט איזה דבר מטורף זה היה וכמה דברים למדתי שם. פתאום הבנתי שזה לא משהו שהיה קורה לי בכרם מהר"ל.

אבל זה לא הכל, בגלל שיש כאן כל כך הרבה אנשים, אני פוגש ומכיר יותר סוגים שונים של אנשים ותרבויות. וזה מעניין. יש כאן גם הרבה יותר מסגרות ופרויקטים שאפשר להשתלב בהם.

המעבר לפעמים נראה לי קצת מובן מאליו, אבל כשאני חושב על זה אני רואה שאם לא היינו עוברים הייתי מפסיד ים של הזדמנויות מכל הסוגים.

ממשיך לחפש הזדמנויות,

דניאל

אני סילביו

כשהשתחררתי מהצבא, עבדתי בעבודה הכי טובה בעולם: מוקד שרות לקוחות של חברת תקשורת גדולה וכולם היו כמוני - משוחררים טריים מהצבא, מתרגשים מהחדשנות הטכנולוגית, גרים באזור חיפה. היה מושלם.
כשעזבתי, הלכתי לעבוד בעבודה הכי טובה בעולם: מרכז סמינרים של מרכז חינוך גדול בחיפה, גם שם - כולם היו כמוני, סטודנטים לתואר ראשון או שני, מלאים באידאולוגיה, מאמינים בתיקון עולם. היה מושלם.
קצת לפני שעברנו לפה, מצאתי את העבודה הכי טובה בעולם, מתנ"ס טירת כרמל ו- אף אחד לא כמוני.
איזו הפתעה, אני עובדת עם מבוגרים ממני ועם צעירים ממני, עם דתיים ועם חילונים, עם עולים מרוסיה ועם קווקזים עם כאלו שנולדו וגדלו פה וכאלו שלא גרו פה אפילו דקה ועכשיו אני מבינה, מה הפסדתי בעבודות הקודמות.
כמו שאפשר להבין, יש לי נטייה (שלא לומר הפרעה), לאהוב מאוד את מה שאני עושה בזמן נתון. באמת היה לי מעולה בכל העבודות הקודמות אבל עכשיו, זה משהו אחר. אני מרגישה שזכיתי. המתנ"ס הוא אחד המוסדות הוותיקים בעיר, עם ניסיון מצטבר של (לדעתי) מעל 100 שנה. 
הוותק הזה, מאוד שונה ממה שהכרתי עד כה - בדרכי העבודה, בקשרים האישיים, בחיבורים לארגונים אחרים בעיר ובעוד מלא דברים. אני מתרגשת בכל יום מחדש, ללמוד איך הדברים עובדים, להבין את הקוד התרבותי של העיר ובעיקר - לפגוש כל יום מלא, מלא אנשים חדשים, שבאים לשותף שלי לחדר, האיש הכי שווה שיצא לי לעבוד איתו ever - קובי.
בגלל שהגעתי בזמן ההתחדשות של העיר ובגלל שהתכנית שאני מרכזת - עוסקת בבינוי קהילה צעירה, אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה שבה אני גם זוכה להכיר את "הישן" וגם רואה את השינוי קורה, תוך כדי תנועה. ויש פה המון תנועה...
והתושבים שמגיעים (בהתנדבות!!!) לקבוצה שאותה אני מרכזת - זהב טהור. נשים וגברים, כולם הורים צעירים שעמוסים מעל הראש (ועוד קצת מעבר) ובכל זאת, העיר כל -כך חשובה להם שהם מצליחים להמציא שעות נוספות ביממה לטובת עשיה קהילתית. עוד רגע, אנחנו משיקים מיזם קהילתי מיוחד, "הבלנדר", זכרו איפה שמעתם עליו בפעם הראשונה...
ממשיכה ללמוד,
רינת