כמעט חצי שנה

אחד הדברים המדהימים בטירת כרמל זה שבמעבר חציה הולך הרגל הוא המלך.

בשום מקום בארץ לא ראיתי התנהגות כזו אדיבה של נהגים.

נהגים אשכרה עוצרים ונותנים זכות קדימה במעברי חצייה. אני רק מתקרב למעבר החצייה והנהג ברכב כבר קולט אותי ועוצר. אני המום, לא רגיל להתנהגות כל-כך אדיבה. 

כמעט בכל פעם שאני מגיע למעבר החציה, רכב מגיע במהירות חריגה, הנהג רואה אותי ועוצר. אני נפעם כל פעם מחדש, לא מאמין. אומר תודה ועובר כמה שיותר מהר, כי אני מבין שהנהג ממהר, כן גם כהולך רגל אני מנסה להתחשב. בתל אביב בכל פעם שאני עובר מעבר חציה אני מברך הגומל שנשארתי בחיים, אבל בטירת כרמל – זה עולם אחר.

שאלתי כמה חברים מאיפה זה הגיע? מה הסיבה שככה מתנהגים בכזה כבוד להולך הרגל?

לא ידעו להסביר לי. מסתבר שזה משהו בקוד הגנטי שקיים בעיר הזו שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. ושאלה שצריך לחקור זה איך נוצר הקוד הגנטי הזה? 

אם נבין זאת נוכל לשכפל זאת למקומות נוספים.

 אם נדע איך זה נוצר, נוכל לשכפל זאת לתחומים נוספים. כמו למשל שמירת הניקיון.

ממשיך במחקר.
עמיעד

אני כבר מזמן הבנתי; כרם מהר"ל, זה לא.

ולמרות האהבה שלי למושב, אני מתחיל להבין את היתרונות שבעיר. כמה הזדמנויות יש כאן, בכל פינה (ויש כאן הרבה פינות, בעיקר עם חתולי רחוב).

הנה, רק לפני שבוע וקצת סיימתי להשתתף בהפקה "משרתם של שני אדונים" של להקת קול הלב, שאנחנו עובדים עליה כבר כמה חודשים טובים. כשאני מסתכל במבט לאחור, אני קולט איזה דבר מטורף זה היה וכמה דברים למדתי שם. פתאום הבנתי שזה לא משהו שהיה קורה לי בכרם מהר"ל.

אבל זה לא הכל, בגלל שיש כאן כל כך הרבה אנשים, אני פוגש ומכיר יותר סוגים שונים של אנשים ותרבויות. וזה מעניין. יש כאן גם הרבה יותר מסגרות ופרויקטים שאפשר להשתלב בהם.

המעבר לפעמים נראה לי קצת מובן מאליו, אבל כשאני חושב על זה אני רואה שאם לא היינו עוברים הייתי מפסיד ים של הזדמנויות מכל הסוגים.

ממשיך לחפש הזדמנויות,

דניאל

אני סילביו

כשהשתחררתי מהצבא, עבדתי בעבודה הכי טובה בעולם: מוקד שרות לקוחות של חברת תקשורת גדולה וכולם היו כמוני - משוחררים טריים מהצבא, מתרגשים מהחדשנות הטכנולוגית, גרים באזור חיפה. היה מושלם.
כשעזבתי, הלכתי לעבוד בעבודה הכי טובה בעולם: מרכז סמינרים של מרכז חינוך גדול בחיפה, גם שם - כולם היו כמוני, סטודנטים לתואר ראשון או שני, מלאים באידאולוגיה, מאמינים בתיקון עולם. היה מושלם.
קצת לפני שעברנו לפה, מצאתי את העבודה הכי טובה בעולם, מתנ"ס טירת כרמל ו- אף אחד לא כמוני.
איזו הפתעה, אני עובדת עם מבוגרים ממני ועם צעירים ממני, עם דתיים ועם חילונים, עם עולים מרוסיה ועם קווקזים עם כאלו שנולדו וגדלו פה וכאלו שלא גרו פה אפילו דקה ועכשיו אני מבינה, מה הפסדתי בעבודות הקודמות.
כמו שאפשר להבין, יש לי נטייה (שלא לומר הפרעה), לאהוב מאוד את מה שאני עושה בזמן נתון. באמת היה לי מעולה בכל העבודות הקודמות אבל עכשיו, זה משהו אחר. אני מרגישה שזכיתי. המתנ"ס הוא אחד המוסדות הוותיקים בעיר, עם ניסיון מצטבר של (לדעתי) מעל 100 שנה. 
הוותק הזה, מאוד שונה ממה שהכרתי עד כה - בדרכי העבודה, בקשרים האישיים, בחיבורים לארגונים אחרים בעיר ובעוד מלא דברים. אני מתרגשת בכל יום מחדש, ללמוד איך הדברים עובדים, להבין את הקוד התרבותי של העיר ובעיקר - לפגוש כל יום מלא, מלא אנשים חדשים, שבאים לשותף שלי לחדר, האיש הכי שווה שיצא לי לעבוד איתו ever - קובי.
בגלל שהגעתי בזמן ההתחדשות של העיר ובגלל שהתכנית שאני מרכזת - עוסקת בבינוי קהילה צעירה, אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה שבה אני גם זוכה להכיר את "הישן" וגם רואה את השינוי קורה, תוך כדי תנועה. ויש פה המון תנועה...
והתושבים שמגיעים (בהתנדבות!!!) לקבוצה שאותה אני מרכזת - זהב טהור. נשים וגברים, כולם הורים צעירים שעמוסים מעל הראש (ועוד קצת מעבר) ובכל זאת, העיר כל -כך חשובה להם שהם מצליחים להמציא שעות נוספות ביממה לטובת עשיה קהילתית. עוד רגע, אנחנו משיקים מיזם קהילתי מיוחד, "הבלנדר", זכרו איפה שמעתם עליו בפעם הראשונה...
ממשיכה ללמוד,
רינת 

אריות בתחנת אוטובוס

זו הפעם הראשונה שיש לי תחנת אוטובוס מתחת לבית.
קשה לי להסביר עד כמה זה מרגש אותי. לראשונה בחיי, אני במרחק כמה צעדים מתחנת אוטובוס שדרכה אפשר להגיע לכל מקום. נכון, כבר הרבה שנים, אני ניידת ועדיין - החופש שמציעה תחנת האוטובוס הזו משמח אותי עד מאוד. גם את ינאי, שנהנה לספור כמה פעמים הוא רואה את קו 49 ביום (התשובה - הרבה).
לראשונה בחיי (איזה כיף שגם בגילי המופלג, קורים לי הרבה דברים בפעם הראשונה), אני גם גרה במקום שבו כולם מאוד (מאוד!) מעורבים פוליטית. אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי היא: "למי אני מצביעה", זה מאוד חשוב להרבה א.נשים. נכון, הגענו לפה בשיא תקופת הבחירות, ועדיין נראה שהנושא הפוליטי, מעסיק פה הרבה תושבות ותושבים, כל הזמן.
ניסיתי למצוא את הקשר בין תחנות אוטובוס הרבות בעיר, למעורבות פוליטית. עלו לי כלמיני מחשבות, רובן לא יכולות לעמוד בשום מבחן סטטיסטי, אבל היי, זה לא בלוג מדעי 😊. 
אולי זה קשור למפגש היומיומי של התושבים אלו עם אלו? 
אולי זה קשור לעובדה שאת מי שבאמת מחזיק את ההגה עבור הרבה תושבים פה, הם לא בחרו, אז הם רוצים לבחור את מי ש"נוהג" בעיר?
אולי זה קשור למעבר היומיומי בחלקים נרחבים מהעיר?
ואולי זאת רק אני, שאוהבת לחפש קשרים בין דברים לא קשורים?
כנראה.
למשל, גיליתי שיש קשר בין שמות המועמדים לראשות העיר: לסיבוב השני הגיעו שני אריות ותיקים ומנוסים (אריה טל ואריה פרג'ון) ומולם מתמודד כפיר צעיר ונמרץ (כפיר עובדיה אליו חברה אפרת דוד-ששון, שבינתיים לא מצאתי אצלה את הקשר למלך החיות).
העיר ללא ספק מרתקת אותי. 
שאלה נוספת שמעסיקה אותי היא - איך יכול להיות שאנשים כל כך מעורבים, שנראה שמאוד אכפת להם מהעיר, חיים ברחובות כל כך מלוכלכים? ממה שראיתי עד כה - הרבה בתים נקיים, בצורה יוצאת דופן וכל הרחובות מלאים באשפה, בצורה יוצאת דופן. 

הלכלוך ברחוב אצ"ל, דומה לרחובות אחרים

ילדים הולכים ברחוב ועטיפות של חטיפים פשוט נופלות להם מהידיים. קבוצת חברות עם ילדות וילדים, יושבת בספסל בגן המשחקים וכשהקבוצה קמה, האזור כולו עמוס במגבונים משומשים, כוסות חד פעמיות, שאריות ממתקים וקליפות של גרעינים. 

נכון, הלכלוך ברחובות הוא תופעה ארצית (תלחצו, זה קישור) אבל איכשהו בטירת כרמל, הלכלוך בולט הרבה יותר.

הלכלוך והסיגריות.

ממשיכה לחקור,
רינת 

הטרוגניה

את הרושם שלי על טירת כרמל ותושביה הנפלאים, ניתן לתמצת בשיר מקסים שכתב דודי, נתן ליפשיץ ושמו הטרוגניה. להלן קטע ממנו:

"בקערה של הסלט

אוסף של ירקות טריים.

קוביות קצוצות עד דק,

מגוון של טעמים.

כל אחד ומרקמו

כל אחד וייחודו.

אך ביחד, כן ביחד,

כל השוני מתחבר

ויוצר כאן בצלחת ,

שיר טעים , ברור זוהר..."

(נתן ליפשיץ, מתוך הספר - גביע של מילים)

כזוהי טירת כרמל בעיניי – אוסף מגוון ורחב של אנשים. נראה שכל גל עליה שהגיע לישראל משנות החמישים ועד היום, השאיר כאן אוניה של עולים.

להרבה אנשים חשוב גם לקטלג – יש כאלה ששואלים אותי ישירות "מאיזו עדה אתה", יש כאלה שמגששים- "איפה נולדת"? או "איפה נולדו ההורים שלך"?

נראה לי שאותי קצת קשה לשים במגירת העדות. נולדתי בארץ ושני ההורים שלי נולדו בארץ. המשפחה של אבא שלי, כבר 100 שנה בארץ. האם זה עדיין חשוב מאיפה הם הגיעו? למזלי (וגם לשמחתם) מיד אני שולף את מוצאה של רינת – היא נולדה בארץ אבל ההורים שלה נולדו במרוקו ובלוב. בקיצור אני מסתדר עם הרבה עדות – ליוצאי ברה"מ לשעבר אני מנפנף בשורשי הרוסיים (משם הגיעו הסבים שלי בתחילת המאה הקודמת). למרוקאים ולטריפוליטאים יש לי את רינת.

מעניין כמה שנים טירת כרמל תישאר עיר של עולים חדשים?

"אתה נראה טיראי" אמר לי מישהו, "וקח את זה כמחמאה".

"אתה לא נראה טיראי" אמרה לי מישהי אחרת, "וקח את זה מחמאה".

אז מה זה אומר להיות טיראי? ולמה זו מחמאה להיראות או לא להיראות טיראי?

גם זו שאלה.

בכל אופן מאוד מעניין כאן.

רק נראה שחסר חזון לעיר הזו – חזון שיגבש את כל הסלט הנפלא הזה יחד.

זו אולי הסיבה, שלאנשים חסרה האכפתיות לגבי איך נראית סביבתם, והלכלוך "מקשט" את כל הרחובות.

ממשיך לחפש שותפים לחזון,

עמיעד

ואז הגיעה המשאית

ואז הגיעה המשאית.

חודשים של הכנה, מחשבות, התלבטויות, שיחות ותהיות.

שבועות של מיון, פינוי, פיזור, קיפול ורעש של מסקינטייפ נמתח– נגמרו, כשגלגלי המשאית נכנסו לרחוב החאן.

מהמשאית ירדו ארבעה בחורים חסונים ושתקנים.

המבט שלהם אמר שהם ראו כבר אלף כמונו. 

איזה כיף, באמת יש אלף כמונו, 

זה לא כזה סיפור – מרימים ארגזים, עוטפים מראות, מגלגלים עגלות – לא המצאנו שום דבר.

ענבל, השכנה המקסימה שלנו, כהרגלה חשבה על הפרטים הקטנים ודאגה לנו לפינוקים. חבל שאי אפשר היה לארוז גם אותה. 
יש שכנים שהם פשוט מן מתנה כזאת, אפילו שלא עטפו אותם ולא הוסיפו סרט לקישוט.

בבוקר נפרדנו מדניאל שנסע להמשיך את קורס המשצי"ם. 
הוא עזב, עם תיק על הגב, את הבית בכרם מהר"ל וידע שיחזור, עם אותו התיק, לרחוב אחר, דירה אחרת, חדר אחר. 

מוזר אבל, אולי יש גם אלף כאלה. 
יש?

לקחנו זמנים ויצאנו לדרך.

הגענו לרחוב אצ"ל. עלינו, ירדנו, עלינו, ירדנו

ואז נסעה המשאית.

מחפשת את המתנות בלי עטיפה וסרט, שמחכות לנו פה,
רינת

הגענו לבית החדש שלנו.

השכנים חביבים ביותר ומסבירי פנים.

כשפרקנו את המשאית - אלגרה, השכנה מהקומה הראשונה, הוציאה לנו ולמובילים מים קרים ועוגיות.

כל מי שעבר בפתח הדירה נעצר ובירך לשלום.

ביום הראשון נכנסו אלינו מתן ויצחק – שני נערים מקסימים שגרים בבניין וסיפרו שהם התחילו לאחרונה להכין גינה למטה והם מזמינים אותנו להצטרף. הסתכלתי על רינת ואמרתי לה: תראי איזה יופי רצינו להגיע לבניין ולהקים גינה והנה כבר יש עם מי לעבוד. אומרים שכשהתלמיד מוכן -המורה מגיע. בינתיים, אני מרגיש כמו תלמיד, אבל אולי אני המורה?

החצרות המשותפות בסביבה שלנו, לא ממש מטופחות כי אם מי שעושה משהו - יש מי שהורס לו, ככה הסבירו לי השכנים. "אם אתה רוצה שמשהו יחזיק מעמד אתה חייב לגדר", כך אמרו. ואכן החצרות המטופחות היחידות הן חצרות שאנשים גדרו סביבן וניכסו אותן לעצמם.

בכל זאת אני, כמובן, לא מוותר.

אחרי שבועיים, ביחד עם כמה ילדים, עשינו מבצע ניקיון סביב הבניין. אספנו כמה שקיות מכובדות של פסולת והמון בדליי סיגריות. אחד המאפיינים של הסביבה הוא, שכמעט כולם מעשנים והשלכת בדליי סיגריות ברשות הרבים היא מחזה נפוץ. עם סיום מבצע הניקיון, ירד אחד השכנים אל הילדים והבטיח להם שהוא יותר לא יזרוק בדליי סיגריות לגינה.

יום אחד הבאתי את החרמש המוטורי שלי מהמושב וכיסחתי את העשב בחצר המשותפת. אחד השכנים מהכניסה שליד ועוד כמה שכנות שישבו בחוץ, אמרו לי שאני סתם מתאמץ ובכל מקרה אף אחד לא יודע להעריך את מה שעושים עבורו. בעוד הם מסבירים לי שאני מבזבז את הזמן, ירדו שכנים משלוש דירות והתחילו לגרוף ולאסוף את העשב. התרגשתי. התאספנו אחר כך כמה מהדיירים והתחלנו להעלות רעיונות מה לעשות איפה "ואולי גם נצבע את חדר המדרגות לקראת החגים" הציע מישהו. לאה השכנה מלמטה אמרה "בואו נשתול פרחים בכניסה".

הרושם שלי הוא שאנשים רוצים שיהיה יותר טוב, יכול להיות שרק חסר להם ידע איך עושים את זה. יכול להיות שיש עיקרון דומינו שלילי שמוריד למטה כל יוזמה לעשיה טובה. אם זה כך, כל שצריך לעשות הוא לסובב את כיוון התנועה של קוביות הדומינו ולייצר מגמה של שינוי בה כל יוזמה ליצירת שינוי חיובי תעלה מעלה ולא תרד.

ממשיך להזיז קוביות דומינו,

עמיעד 

החפצים

אם היו כותבים את עשרת הדיברות כיום אני מאמין שהיו צריכים להוסיף את הדיבר "לא תצבור". 
כמה דברים אנחנו אוגרים במהלך החיים שלנו - זה לא יאמן.
פעם בנאדם היה יוצא מהמערה וכל מה שלקח איתו זה לכל היותר נבוט. והיום? 
אנחנו, כמשפחה, מנסים לחיות חיים סביבתיים וצנועים ובאמת לצרוך מעט. המעבר לטירת כרמל גילה לי שאפילו אנחנו, נופלים במלכודת הצריכה. הבית שלנו פשוט התמלא בדברים מכל מני סוגים. אם זה ספר שהייתי חייב לקנות כי איך אפשר בית בלי הספר הזה? או מוצר למטבח שאמור לשרת את חיינו בנוחות רבה יותר. שלא לדבר על חולצה או מכנסיים והמון המון משחקים לילדים. באמת שאנחנו לא צרכנים גדולים, אם כולם יקנו כמונו, הקניונים יפשטו את הרגל. בכל זאת, עם השנים, הבית שלנו התמלא בהמון דברים. 
אנחנו עוברים לדירה בעיר, ללא גינה, ללא מחסנים, דירה שגודלה חצי מהבית שאנו גרים בו היום. לא יהיה מקום לכל מה שצברנו עם השנים ואז מתחיל תהליך כואב של פרידה. פרידה מכל מה שחשבתי פעם שמגדיר אותי ואת מי שאני. זה תהליך כואב, אבל זה גם תהליך מנקה. 
מה אנחנו ללא החפצים שלנו? מי אני ללא החפצים שלי?
ללא החפצים שלנו אנחנו בדיוק אותו הדבר. בתרבותנו הדואבת אנו נשפטים לפי החפצים שמקיפים אותנו: הבית, הבגדים, הרכב וכדומה. זו טעות בסיסית. צריך להשתחרר ממנה. צריך לשחרר את החפצים מחיינו, יותר צניעות לא תזיק לנו.
אחד השיעורים הראשונים במעבר לטירת כרמל הוא תהליך השחרור מחפצים שצברתי במהלך החיים.
עמיעד

אני רק שאלה 
לכוהנת סידור הבית היפנית - איפה אני מאכסנת את הספר שלך, שקניתי כדי ללמוד איך לא לצבור חפצים ???
עדיין ממיינת,
רינת 

חלק מהחפצים שמכרנו/מסרנו. נשארו עוד המון. משפחה במעבר

משפחה במעבר

ההודעה

באיזה יום אחד, בערב, 

אחרי שינאי נרדם, ההורים הושיבו אותי ואת בארי על הספה בסלון ואמרו לנו שהם צריכים לספר לנו משהו.

איכשהו, בארי ישר אמר: "אנחנו עוברים דירה!"

כשהם שאלו אותו איך הוא ידע הוא אמר שראו להם על הפנים.

אני בהתחלה לא חיבבתי את הרעיון הזה. אני אוהב את הבית שלי, אני גם לא כל-כך מעוניין לעזוב את המושב... 

זה היה קשה, לחשוב על זה.

למרות זאת, אחרי השוק הראשוני, הרעיון הזה התחיל להישמע פחות נוראי. 

כי בעצם רק משכירים את הבית, ואחרי שנתיים נחזור, ועדיין נבוא לכאן לבקר, וגם יהיה את המטע, וגם וגם וגם... 

אבל זה עדיין משהו כזה, מעורר הסתייגות.

בכל אופן, אני מנסה לחשוב דווקא על הדברים החיוביים שבמעבר, ואני מתחיל לחבב את הרעיון הזה.

בשנה הבאה אוכל להגיע לבית הספר באוטובוס אחד בלבד.

"הכל קרוב" - תהיה לנו בריכה ליד הבית, תהיה גם פיצרייה, תהיינה מסעדות.

יש בטירה אוכלוסייה וקהילה גדולות יותר מאשר בכרם מהר"ל, ותהיה לי אפשרות להכיר שם יותר אנשים.

בנוסף, אומרים ששינוי זה דבר טוב, ואולי אני יכול להרוויח מהמעבר הזה הרבה יותר ממה שנדמה לי.

אז בנימה אופטימית זו, אסכם בכך שלמרות החששות שיש לי מהמעבר, אני כן מתרגש ואפילו מחכה לו.

דניאל

ההחלטה - משפחה במעבר

משפחה במעבר, עוזבים זמנית את הכפר

"תחליפי את המקום של הכפיות והסכינים במגרת הסכו"ם
תשני את סדר הפעולות במקלחת
תנסי לנעול קודם את נעל ימין...

זה מה שהציעו לי, בסדנה בה למדתי איך אפשר להפעיל את המוח, על מנת לשמור ואפילו לשפר את התפקוד שלו. כן, אני מתכננת לתפקד עוד הרבה שנים וממש בא לי מוח חד ופעיל.

עשיתי את זה. היה קשה. 
זה ללא ספק מעצבן כשמנסים להוסיף דבש לתה עם סכין אבל - הצלחתי.

עכשיו, חשבתי לעצמי, מה יקרה אם תעבירי את כל המגירה של הסכום למקום אחר?
לארון אחר,
לחדר אחר,
לבית אחר?


טוב אז, עוברים בית. 

כן, יש לנו בית יפה ונעים משלנו, במקום מקסים ושליו ורגע לפני שאנחנו מתנוונים ושוקעים בנוחות, החלטנו לארוז את עצמנו - שני הורים אוהבים ושלושה בנים מקסימים - ולעבור לעיר.
רציתי לכתוב לעיר הגדולה, כי כל מקום יהיה גדול יותר מכרם מהר"ל, אבל - היי, אף אחד לא חושב שטירת כרמל היא העיר הגדולה. 
מבחינתי היא מספיק עיר - יש בה בתים משותפים, תחבורה ציבורית שמגיעה עד הבית, סופר ובנק במרחק הליכה ו-התרחשות. 
לאחר חודשים של מחשבות, סיורים, שיחות, חיפוש דירות, עוד מחשבות - נפל הפור: בתאריך 1.7.18 נארוז 14 שנים של משפחה בכרם מהר"ל ונפרוק אותן בקומה השניה ברחוב אצ"ל בטירת כרמל.

מוזמנים להצטרף אלינו למסע.
בהתרגשות,
רינת 


הפרידה מגן עדן
"אחי, נדפקה לך הקופסה", הוא אמר.
"לגמרי" הוסיף בהדגשה אחרי השתהות קצרה.

מודה – ההחלטה לעזוב את יצירת המופת שבניתי במו ידיי וטיפחתי במשך ארבע עשרה השנים האחרונות, לא הייתה קלה.

אני חי בגן עדן. נוף נפלא שמשקיף על רכס הכרמל. בית מושלם, שממזג עצמו באנרגיה טבעית בקיץ ומחמם עצמו באופן טבעי בחורף. חצר גדולה עם 23 עצי פרי שמתוכננת כך, שתמיד יהיו בה פירות טריים ישר מהעץ. שפע של ירקות אורגנים זמינים בגינה. שפע של מים ממערכת איסוף מי הטל וממחזור המים. מבחינתי אחת מגולות הכותרת של הבית זו הנוחות – למשל – תמיד יש מים חמים למקלחת בזכות מערכת סולארית חכמה לחימום מים למקלחת. בנוחות שכזו, בעלות תפעולית כה נמוכה, לא נתקלתי בשום מקום. ויש עוד המון דברים טובים, בקיצור חלום.
מכל זה אני הולך להיפרד זמנית. 

היעוד שלי בחיים הוא, לייצר מודל של קיימות. אני מלמד ומדגים איך כל אחד בכל מקום יכול לייצר לעצמו מים, אנרגיה ומזון. כאשר מגיעות אלי קבוצות ללמוד את הנושא האנשים בדרך כלל משתאים, מתרגשים ויוצאים מלאי השראה. אבל, לצערי, הרעיונות שלי עד היום לא ממש שיכפלו את עצמם בצורה מסיבית. כשאני בודק עם עצמי למה זה קורה אני מבין כמה דברים מרכזיים בהתנהגות שלנו בני האדם:
1. מפחדים משינוי.
2. חושבים שזה לא ניתן ליישום כי ... 
• הבית שלנו כבר בנוי.
• אין לנו שטח כזה.
• זה בטח המון עבודה.
• זה בטח עולה המון כסף.

על זה שאנשים מפחדים משינוי, אני לא הראשון שמדבר. שינוי הוא באמת דבר מפחיד, אבל אני מבין שהוא לא יכול למנוע ממני לפעול. 

אז, אנחנו עוברים לטירת כרמל לגור בשיכונים הישנים והמטרה שלי היא, להפוך את הבניין שבו נגור לדוגמה לבניין הירוק ביותר שאני אוכל לייצר.
אני מאמין שלכל אדם יש את הזכות וצריכה להיות היכולת - לייצר לעצמו מים, אנרגיה ומזון. כאשר כולנו נעשה זאת סביבת חיינו תהיה טובה יותר. 

הבלוג הזה מביא את זווית הראיה של רינת ושלי על ההרפתקה שלתוכה אנו נכנסים, כל אחד מזווית ראייתו וזווית עולמו. אנו מקווים שהבלוג הזה ייתן מוטיבציה לעוד אנשים לקחת אחריות על החיים ולחולל שינויים חיוביים בחייהם, בסביבת מגוריהם ובעולם שבו כולנו חיים.

אני נפרד מגן העדן למעשה, כדי לשמור עליו.

מזמין אתכם ללוות אותנו בתהליך באמצעות הבלוג.


בציפייה ובתקווה,
עמיעד

משפחה במעבר