ואז הגיעה המשאית

ואז הגיעה המשאית.

חודשים של הכנה, מחשבות, התלבטויות, שיחות ותהיות.

שבועות של מיון, פינוי, פיזור, קיפול ורעש של מסקינטייפ נמתח– נגמרו, כשגלגלי המשאית נכנסו לרחוב החאן.

מהמשאית ירדו ארבעה בחורים חסונים ושתקנים.

המבט שלהם אמר שהם ראו כבר אלף כמונו. 

איזה כיף, באמת יש אלף כמונו, 

זה לא כזה סיפור – מרימים ארגזים, עוטפים מראות, מגלגלים עגלות – לא המצאנו שום דבר.

ענבל, השכנה המקסימה שלנו, כהרגלה חשבה על הפרטים הקטנים ודאגה לנו לפינוקים. חבל שאי אפשר היה לארוז גם אותה. 
יש שכנים שהם פשוט מן מתנה כזאת, אפילו שלא עטפו אותם ולא הוסיפו סרט לקישוט.

בבוקר נפרדנו מדניאל שנסע להמשיך את קורס המשצי"ם. 
הוא עזב, עם תיק על הגב, את הבית בכרם מהר"ל וידע שיחזור, עם אותו התיק, לרחוב אחר, דירה אחרת, חדר אחר. 

מוזר אבל, אולי יש גם אלף כאלה. 
יש?

לקחנו זמנים ויצאנו לדרך.

הגענו לרחוב אצ"ל. עלינו, ירדנו, עלינו, ירדנו

ואז נסעה המשאית.

מחפשת את המתנות בלי עטיפה וסרט, שמחכות לנו פה,
רינת

הגענו לבית החדש שלנו.

השכנים חביבים ביותר ומסבירי פנים.

כשפרקנו את המשאית - אלגרה, השכנה מהקומה הראשונה, הוציאה לנו ולמובילים מים קרים ועוגיות.

כל מי שעבר בפתח הדירה נעצר ובירך לשלום.

ביום הראשון נכנסו אלינו מתן ויצחק – שני נערים מקסימים שגרים בבניין וסיפרו שהם התחילו לאחרונה להכין גינה למטה והם מזמינים אותנו להצטרף. הסתכלתי על רינת ואמרתי לה: תראי איזה יופי רצינו להגיע לבניין ולהקים גינה והנה כבר יש עם מי לעבוד. אומרים שכשהתלמיד מוכן -המורה מגיע. בינתיים, אני מרגיש כמו תלמיד, אבל אולי אני המורה?

החצרות המשותפות בסביבה שלנו, לא ממש מטופחות כי אם מי שעושה משהו - יש מי שהורס לו, ככה הסבירו לי השכנים. "אם אתה רוצה שמשהו יחזיק מעמד אתה חייב לגדר", כך אמרו. ואכן החצרות המטופחות היחידות הן חצרות שאנשים גדרו סביבן וניכסו אותן לעצמם.

בכל זאת אני, כמובן, לא מוותר.

אחרי שבועיים, ביחד עם כמה ילדים, עשינו מבצע ניקיון סביב הבניין. אספנו כמה שקיות מכובדות של פסולת והמון בדליי סיגריות. אחד המאפיינים של הסביבה הוא, שכמעט כולם מעשנים והשלכת בדליי סיגריות ברשות הרבים היא מחזה נפוץ. עם סיום מבצע הניקיון, ירד אחד השכנים אל הילדים והבטיח להם שהוא יותר לא יזרוק בדליי סיגריות לגינה.

יום אחד הבאתי את החרמש המוטורי שלי מהמושב וכיסחתי את העשב בחצר המשותפת. אחד השכנים מהכניסה שליד ועוד כמה שכנות שישבו בחוץ, אמרו לי שאני סתם מתאמץ ובכל מקרה אף אחד לא יודע להעריך את מה שעושים עבורו. בעוד הם מסבירים לי שאני מבזבז את הזמן, ירדו שכנים משלוש דירות והתחילו לגרוף ולאסוף את העשב. התרגשתי. התאספנו אחר כך כמה מהדיירים והתחלנו להעלות רעיונות מה לעשות איפה "ואולי גם נצבע את חדר המדרגות לקראת החגים" הציע מישהו. לאה השכנה מלמטה אמרה "בואו נשתול פרחים בכניסה".

הרושם שלי הוא שאנשים רוצים שיהיה יותר טוב, יכול להיות שרק חסר להם ידע איך עושים את זה. יכול להיות שיש עיקרון דומינו שלילי שמוריד למטה כל יוזמה לעשיה טובה. אם זה כך, כל שצריך לעשות הוא לסובב את כיוון התנועה של קוביות הדומינו ולייצר מגמה של שינוי בה כל יוזמה ליצירת שינוי חיובי תעלה מעלה ולא תרד.

ממשיך להזיז קוביות דומינו,

עמיעד